דרומי העלה שאלה "מה רע בתקינות פוליטית" והזמין פוסטי תגובה. התפתח דיון שאני מגיע אליו מאוחר (אפשר למצוא אותו בבלוגדיבייט). ומהחלק שקראתי אני נוטה להסכים עם מרבית ההסברים. יש לי רק סייג אחד.
כמו במקרים אחרים יש כאן לדעתי מקרים בהם פתרון – אולי לא מלא, אולי שולי לבעיה קיימת נלקח לקצהו האבסורדי, וכך מאבד את ערכו כליל. בריאקציה שנוצרת נוטים לשכוח לפעמים את הבעייה המקורית. דומה הדבר למתנגדי פמיניזם התולים את התנגדותם ב"פמיניסטיות" סטייל מקינון, או פוסלי פוסטמודרניזם על סמך דרידה בלבד. לא הייתי רוצה לחזור לעולם שוביניסטי לגמרי ולא לעולם שאינו מכיר ולו בתובנה פוסטמודרנית אחת.
נקודה נוספת שעלתה בדיון הייתה ההגבלה על חופש הדיבור – ובכן, כן זה מגביל, אבל כיוון שמרבית האנשים יסכימו שחופש הדיבור על אף שהוא אמור לשאוף לכך אינו מוחלט (ענייני ביטחון, לשון הרע וכדומה) זה אינו פוסל כלל את התקינות הפוליטית. גבול חופש הדיבור במקרה זה הוא הפגיעה בזולת. רוצה לומר, מי שיספר לידי בדיחה שוביניסטית מחליאה יכול לצפות להערה ממני ולדחוף את הערות ה"די עם הפוליטיקלי קורקט שלך" לאן שבא לו (רמת האלימות המילולית או חסרונה מכיווני תלויה לגמרי בסיטואציה)
זנב לאריות 
אני מסכימה.
(וגם, לא הזנת את הרשומה לבלוגדיבייט).
אנילא שוכח את הבעיה, אני רק טוען שצריך לטפל בה ולא בסימפטומים שלה גרידא- דומה הדבר לרופא שיגיע אליו חולה שיש לו דלקת ריאות והרופא יטפל רק בחום ובכאב בלי לדאוג לטפל בחידק עצמו.כל מה שהוא עשה זה לגרום לגוף להילחם בחידק פחות טוב כי אין את הסימנים הפנימיים שמעידים שקיים זיהום(וכן, לחום וכאב יש סיבות אימונולוגיות טובות ומועילות מאוד).
מסכימה, ורק רוצה להוסיף ששובינסט יכול לספר את הבדיחה במונחים תקינים פוליטים לחלוטין ועדיין להיות שוביניסט מטונף, כשם שאני לא פחות פמיניסטית אם אני מכנה מישהי "כוסית" (ולא "בת חווה" או איך שלא קוראים לנו היום)