זנב לאריות

פעם כשבני האדם צדו או קטפו איזה משהו לאכול במו ידיהם, היתה להם בעייה. החיות, בהיותן לא אנושיות ולא מתחשבות לא התאימו את גודל גופן לגודל פיו של האדם, שנאלץ לנגוס בהם חתיכה חתיכה, לחכות בתור עד שאחיו יסימו את ארוחתם. זה היה ממש לא נוח. גם חלק מהפירות נהגו ברשעות לצפות את עצמם בקליפה לא אכילה ולשמור את תוכנם העסיסי בלתי נגיש. ואז איש אחד מצא אבן שצידה האחד דק וחד וגילה שכאשר משפשפים אותה על בשר החיה או קליפת הפרי, נפרדת החיה לנתחים בגודל סביר וקליפת הפרי מתבקעת כך שמתאפשרת גישה נוחה אל העסיס הנכסף.

בהמשך, נקשר לאבן מקל אשר איפשר אחיזה נוחה יותר, התגלה שאפשר לחדד את האבן עוד יותר ושאפשר להחליף את האבן בחומרים אחרים טובים יותר. להמצאה הנהדרת נמצא אף שם: “סכין”. נתגלה גם שהסכין טוב גם למטרות אחרות: יותר קל לעשות בגדים, לחתך חבלים ועוד הרבה שימושים אחרים.

אבל אז בא מישהו ומא לסכין שימוש נוסף, הוא נעץ אותה בחוזקה בבטן של חבר שלו לאחר שזה דרך עליו בטעות בתור לשירותים. מרביתם המוחלט של יתר האנשים די הזדעזעו מהעניין, הם גילו שסכין יכולה להיות גם מסוכנת.

אבל היו כמה אנשים אחרים (עד היום לא ידוע מה היה שיעורם המדויק באוכלוסיה). הם חשבו שזה דווקא עסק די מגניב לדקור אנשים אחרים. חלקם אף התחילו להתחרות אחד בשני מי ידקור יותר אנשים ומי יעשה זו בצורה מעניינת יותר.

חיפשו האנשים פתרון. ישבו, חשבו והעלו רעיונות: אולי ננסה ללמד אנשים למה רע להרוג אנשים אחרים. אולי נעניש את האנשים הסוררים. אולי אף נסתכל אחד על השני ונבדוק מה גורם למישהו לרצות לפגוע במישהו אחר. ואז קם מישהו עם הרעיון המבריק מכל: הסכין היא דבר מסוכן ורע, בואו נבטל אותו!

האנשים, ששכחו שיומים לפני מקרה הדקירה הלם מישהו אחר באגרופו בחבר שלו, כי ההוא צחק על חוסר כשרונו המופגן בציור מערות, שמחו מאוד. סופסוף מצאנו מי אשמה - הסכין. מאז נאסר השימוש בסכין לכן עד עצם היום הזה אני צריך לחכות בתור לפני שאני אוכל את החלק שלי בפרה המוגשת לשולחן (הגדול מאוד) המשפחתי.

הערות:

1. אין כוונה להמעיט מהמעשה הנורא המתואר, או לזלזל ברגשות ההורים הדוברים.

2. אפשר לחשוב על הקבלה גם לאקדחים ורובים - ההבדל המהותי לדעתי שקשה לחשוב על שימוש לאקדח שאינו כולל פגיעה במישהו אחר.

3. הפוסט מוקדש לתומכים לא ש”סניקים בחוקים המגבילים את האינטרנט.

האם יהרוג את ידיעות אחרונות לחשוב על כותרת אחרת לתמונת ילד פצוע ולא “קרטר, תסתכל לו בעיניים”.

געגועים לימים בהם הפרבדאיות הייתה יחסית מוסתרת.

באחד מביקורי האחרונים בבית ההורים הואשמתי על ידי אבי ב”אנרכיזם” (ללא שום התגרות מצידי, mind you!), האשמה שגרמה לי לחשוב על ההבדל בין עמדתי האמיתית לעמדותי הפרקטיות.

רוצה לומר, אין לי שאיפה אמיתית לאנרכיה. לצערי הדבר נובע מחוסר אמון מוחלט ביכולתם של מרבית האנשים לתפקד כחברה ללא שלטון מרכזי. תפיסתי את השלטון עם כך היא כפשרה, פשרה כואבת אך הכרחית, כזו שרצוי לצמצם את נזקיה ככל האפשר.

האשמתו של אבי לא הייתה מנותקת לחלוטין מהמציאות, הרבה מדעותי נוטות לכיוון האנרכיסטי. מה שאבי לא הבין ככל הנראה, היא העובדה שעמדות אלה גובשו תוך מודעות לכך שהסיכויים שהרצונות המובעים על ידי נקיטה בעמדה זו יתממשו, הם קלושים - וטוב שכך.

אני נוטה לדמות את המערכת הפוליטית למשיכת חבל כשכל עמדה מושכת לצד אחד והמציאות מתייצבת בערך באמצע - לעיתים נוטה לצד אחד ולעיתים נוטה לצד שני. בכוונתי למשוך במלוא העוצמה לצד שלי בהסתמך על כך שאני יודע שהחבל מספיק חזק כדי לעמוד בזה והמשיכה הנגדית מספיק חזקה כדי למנוע את קריסת המערכת. לכן יש הבדל בין עמדותי האמיתיות לעמדותי בפרקטיקה - אינני אנרכיסט באמת, אני אנרכיסט פרקטי.

משום מה חשבתי שזה היה אמור להיות הפוך. אבל אמור זה שם של נהר.

יצא לי ללא כל סיבה מיוחדת לחשוב בזמן האחרון על ההבדל בין מה שאני אוהב למה שטוב. מעיין גרף אישי של הגבוה/נמוך, טוב/רע של הארץ. או יותר נכון הריבוע התחתון שמאלי שלו (טוב/נמוך) אני לאו דווקא מתכוון להתחיל כאן משחק שרביט או איך שלא קוראים לזה, סתם החלטתי למנות כאן חמישה יצירות כאלה ואולי נציג מכל ריבוע אחר.

1. prison break (נמלטים) - חורים מכאן ועד הודעה חדשה, עיגול הפינות הופך שם כנראה לשיטת כתיבה, משחק לא משהו בדרך כלל. אבל מתח הם יודעים לבנות כמו שצריך. ויש שם גם את וונתוורת’ מילר - השם המוזר ביותר לשחקן מבין היותר יפים שראיתי.
2. חופים - מלודרמה במלוא כיעורה, ובט מידלר משחקת שם. אבל יעיל ואפילו בכיתי בסוף בתור ילד.
3. רשומות רומח הדרקון - בהחלט לא מסדרות הפנטסיה הטובות ביותר. book a minute כתבו על זה נכון - אפשר לשמוע את גלגול הקוביות תוך כדי קריאה. אבל, שמורה לסדרה הזו אצלי פינה כספרי הפנטסיה הראשונים שקראתי (כן, לפני שר הטבעות. אבל אחרי ההוביט, שקראתי בלי לשייך לז’אנר הפנטסיה כי אז לא שייכתי עדיין דברים לז’אנרים). אני עדיין נהנה לחזור אליה מדי פעם. וליד מה שכותבים אחרים עשו עם הסדרה הזו, רשומות היא יצירת מופת.
4. חברים - סדרה על חבורת אינפנטילים הומופוביים, שבעונות האחרונות בכלל איבדה את זה ולכן האינפניליות וההומופוביות רק התגברו. היו הברקות מידי פעם. אין לי ממש תירוץ למה אני רואה את זה. ני…
5. מטאל - כבר התוודתי על זה בעבר. כוללני מידי אמנם - יש מטאל איכותי, אבל בגדול נופל תחת הקטגוריה הזו.

גבוה/טוב:

יש הרבה, אבחר באחרון שנחשפתי אליו. הבית הלבן - כתוב כל כך טוב, בנוי כל כך טוב וכל כך מרתק עד שאני מוכן לקבל את אמריקקיות היתר אליה סוטה הסדרה לפעמים (אני לא קונה לגמרי את הסבריו של איתמר - למרות הכתיבה המופתית).

גבוה/רע:

(דיסקליימר: אני מגביל את זה ליצירות ששרדתי, את יוליסס עזבתי אחרי מספר עמודים - זה סתם כישלון אישי שלא מקנה לי את הזכות להגיד שאינני אוהב אותו.)

(תהייה נוספת: אם את ריבוע הנמוך/טוב הגדרתי כ-guilty pleasures מה ההגדרה המתאימה לריבוע הזה?)

אלמודובר - לא ראיתי הרבה מסרטיו ואולי אשנה את דעתי בעתיד, אבל לפי המספר שכן ראיתי - רחוק מלהיות רע אבל מוערך הרבה יותר מכפי מידותיו. רחוק מלהיות רע זו ככל הנראה אנדרסטייטמנט - זה קולנוע מעולה, אני פשוט לא מצליח להתחבר אליו ולהנות ממנו.

נמוך/רע:

כנראה המלבן הגדול ביותר, אבל נבחר בכל זאת - כל ז’אנר הריאליטי על כל סוגיו, מהשרדות ועד כוכב/רקדן/שחקן/השלם כרצונך נולד. יצא לי לראות את “גריז” לאחרונה. הסרט המקורי התמודד על מקום של כבוד בחמישיה שבתחילת הפוסט. מה שהלך על המסך זו זוועה שקשה להעביר על ידי מקלדת.

כפי שכתבתי בהתחלה זה לא משחק שרביט, למרות זאת אם מישהו רוצה להפוך את זה לכזה, אני יותר מאשמח לקרוא.