אינדיאנה ג’ונס וקללת הגיקים האיומה

בדרך כלל אני מחכה עד שהביקורות יתפרסמו ב- ifeel לפני שאני מעלה אותן לכאן, אבל הם מתמהמהים. אז הנה הטייק שלי על אינדיאנה ג’ונס החדש:

על גיקים רבים ושאר חובבי תרבות פופלארית על סוגיה השונים רובצת קללה. כאשר מתפרסמת יצירת המשך, גרסה חדשה, הומאז’, או יצירה הקשורה בדרך כלשהיא ליצירה הנחשבת לאבן דרך בתרבות הפופלארית (שמעתם, בסרט הזה יש את אותו נער המים של “שר הטבעות”!), מחויבים הגיקים, כמעט בעל כרחם ללכת לראות אותה. כך, דור שלם שגדל על ברכי טרילוגיית “מלחמת הכוכבים” המקורית מצא את עצמו צובא בהמוניו על קופות הקולנוע, וחוזה בקריסתה המפוארת של האגדה לכדי שלושה סרטים חסרי נשמה, ובחלק מהמקים גם חסרי עלילה של ממש, עמוסים באפקטים אשר הפכו לחזות הכל ובמשחק גרוע מהרגיל – בז’אנר שמשחק טוב אינו מהווה את עמוד התווך מלכתחילה (מעניין הוא שהחלק השני של נקמת הסית’, השלישי בסדרה, המוקדש לחיבור העלילה לעלילת הטרילוגיה המקורית – הוא החלק הטוב בטרילוגיה החדשה כולה). רוב הגיקים מכירים את הקללה היטב, אך היכרות זו אינה מונעת כלל וכלל את נזקיה של הקללה. הקללה גם מוכרת על ידי הצד השני -ספקי יצירות התרבות, שמנצלים אותה הייטב ליצירת מחלבת מזומנים אימתנית. ללא ייראת הקודש האופפת את רגשות הגיקים, מוכנים מנהלי האולפנים לאשר הכל, ובלבד שכיסי הגיקים יתרוקנו - וחשבונות הבנק שלהם יתמלאו.

בהתחשב בקללה זו, שמוטלת בין היתר גם עלי, נכנסתי לאולם בבואי לצפות בסרט הרביעי בסדרת אינדיאנה ג’ונס – ממלכת גולגולת הבדולח בחשש כבד. האם אזכה לראות המשך ראוי לעלילות האיש שגרם לי בילדותי לחלום על קריירה ארכיאולוגית? היהפוך אינדי עורו וישתמש בשוטו לצד כוחות הרשע של תאגידי הוליווד?

הבשורה המשמחת – אינדי אולי זקן יותר, אבל הדבר מתבטא בעיקר בשערו המאפיר. השוט, הכובע, החיוך העקום, המלכודות, המרדפים, הנחשים, הרמשים וההומור - עדיין שם.

כפי שניתן לצפות, הסרט משחזר במדויק את התבנית שלתוכה נבנו גם שלושת הסרטים הקודמים. אינדי נמצא במרדף להשגת חפץ בעל כוחות על, כאשר מולו מתייצבים כוחות הרשע התורנים של העולם (הנאצים במקור, הסובייטים בסרט הנוכחי), החושקים בחפץ לצורך תכניותיהם הזדוניות. כמו בסרטים הקודמים מצטרפים אל אינדי במסעותיו האישה התורנית ודמויות משנה נוספות חלקן חוזרות גם הן. כמו בסרטים הקודמים, גם כאן מביא על עצמו הנבל הראשי את חורבנו במו ידיו.

גם הבחירה למקם את עלילת הסרט בתקופה מאוחרת יותר, כלומר, להתחשב בזמן שעבר ולא ליצור סדרת סרטים אל-זמנית כגון ג’יימס בונד, תורמת לקסמו של הסרט, ולאמינותו (עד כמה שמקומה של האמינות בסרטים מסוג זה מוטל בספק).

למרות פוטנציאל ההרס העצום, עומד הסרט במשימה. למרות ההפניות והאיזכורים הרבים, לעיתים מאולצים (בעיקר קטעי השימוש בשוט) לשלושת הסרטים הקודמים, למרות מופרכות העלילה, אפילו יחסית לסדרת סרטים הבנויה על עלילות מופרכות, אנחנו מקבלים סרט הרפתקאות מהנה וקצבי. סרט המשך לסדרה קלאסית העשוי רע עלול להכתים את כל שאר הסדרה, אך כאן מתייצב הסרט אמנם הרחק מאחורי שודדי התיבה האבודה ומסע הצלב האחרון אבל עדיין מהווה יצירת המשך יאה לקלאסיקת ההרפתקן עם הכובע.

all the cool kids are doing it

מדינת ישראל, בתירוץ הביטחוני הכה נהדר, מנעה את כניסתו של אדם לא כל כך סימפטי לתחומה. חוקי? כן, ראוי לביקורת, בוודאי. בריטניה לא מכניסה את פייגלין, ארה”ב לא אהבה את בובי פישר ענו המגיבים.

בהיכל התרבות צעקו בוז בזמן נאום ליקוק התחת לנדבנים שנערך לפני פתיחת קונצרט. גם בלוס אנג’לס עושים את זה הסביר מנהל התזמורת לאחר שניגב את לשונו.

ואני, כאימי לפני שואל: אם אמריקה תקפוץ מהגג גם ישראל תקפוץ אחריה?

ממתי “כולם עושים את זה” הופך התנהגות כלשהיא למוסרית יותר? למה אם מדינות המערב המכונות נאורות נוקטות בצעדים אנטי-דמוקרטיים, אז גם ישראל צריכה. האם אנחנו מנסים לעקוב אחרי ארצות הברית ובריטניה או אחרי אידיאל דמוקרטי? האם אין מדינות דמוקרטיות אחרות בעולם? הליברליזם המזוייף האמריקאי הוא הדגם היחיד?

למרבה הצער התשובה לשאלת אימי היא כן. ישראל תקפוץ מהגג. לפחות נשכב בבית החולים ליד ארה”ב ובריטניה. שכידוע נמצאות כיום במצב ממש מעולה.

אונס חברתי

אני בדרך כלל רחוק מלהיות אפולוגטי, בדרך כלל אני גם לא אוהב שאנשים מדברים מתוך גישה מתנצלת, אבל הנה יוצא הדופן.

יוצא דופן, מכיוון שאין לי דעה מגובשת בנושא. זה סתם הרהור לא מפותח במיוחד. אם אני אראה בעקבות הפוסט הזה כחזיר מיזוגני ושוביניסטי, אנא הגיבו ותסבירו לי למה. מרבית הסיכויים שאשתכנע בכך.

ואחרי ההתנצלות:

אונס הוא פשע מזעזע, אלים, פוגעני, ונתפס בצורה מעוותת על ידי רוב החברה כלגיטימי במקרים מסוימים או למצער לא חמור במיוחד.

הטענה הנפוצה היא שאונס גורם במרבית המקרים לטראומה נפשית חמורה אצל הקורבן - טראומה שעלולה להרוס את חייה.

אין לי ספק שזה נכון. השאלה היא האם חלק מהטראומה לא מתעצם מעצם העובדה שאונס מקודד חברתית כדבר נורא כזה? האם העובדה שמשננים לנערה מתבגרת במשך שנים כמה אונס הוא נורא ואיך כל חייה עלולים להיהרס בעקבות תקיפה אלימה זו, לא מפריע לה אם וכאשר תיהפך חס וחלילה לקורבן אונס, להתמודד עם המאורע בצורה נכונה יותר עבורה?

שוב, אין כאן שום כוונה להמעיט בערך השלילי של אונס, או לומר שהשפעתו של האונס אינה כל כך נוראה.

ובהקשר דומה, פוסט מצויין של אורית קמיר

הכחשת שואה מסוג חדש

טוב, סוג חדש נכתב רק לשם האסטתיקה של הכותרת - זה סוג לא חדש כלל וכלל.

הקורס הראשון שלקחתי בחוג להיסטוריה היה “מבוא לנאציזם” של ד”ר בועז נוימן (אחד מהטובים שבמרצים, אגב). הקורס התמקד בהגדרתו בתהליך עליית הנאציזם לשלטון ובשנות שלטונו, פרק השואה היה קצר, במכוון (אם אינני טועה, הוקדשו לו כשיעור וחצי).

במסגרת הדיון בפרק זה עלתה גם שאלת “ייחודה של השואה”. סיכומו של דבר, את נוימן השאלה הזו אינה מעניינת. למרות שהבנתי את טיעוניו לקביעה זו, אינני מסכים עם מסקנתו הסופית, מהסיבה הפשוטה - שימוש פוליטי בשאלה זו הוא עניין שבשגרה. המשמעות הפוליטית הזו הופכת בעיני את שאלת הייחודיות הזו, אם לא למעניינת מבחינה היסטורית, למעניינת מבחינה פוליטית.

שתי פעולות אני מייחס למצדדים בייחודיות זו (כאן, מגיב 71, מגיב 77):

הראשונה: זיכוי חלקי של הנאצים - הרי אם האמירה: “לנאצים אין פנים או מניעים פרט להיותם נאצים.
חייל נאצי אחד זהה לרעהו הנאצי וכולם גזענים ופושעים באותה מידה” נכונה, כלומר ניטל מהנאצים מימד האנושיות שלהם, הרי גם אשמתם קטנה. מפלצת היא מפלצת העושה מעשים מפלצתיים, זה מה שמפלצות עושות. נאצי הוא אדם העושה מעשים מפלצתיים - זה הרבה יותר, אבל הרבה יותר גרוע.

השנייה: המעטה במשמעות של השואה ובלקחים שניתן להפיק ממנה - אם השואה היא ארוע ייחודי הרי אין מה ללמוד ממנו. אין לקחים להפיק ממנו.אבל אושוויץ לא היה “פלנטה אחרת”, מה שמזוויע בעיני באושוויץ הוא בדיוק נוכחותו בפלנטה שלנו. בדיוק העובדה שאנשים אנושיים למהדרין יכולים בתנאים מסוימים לבצע זוועות בל יאמנו. אגב, כפי שהראו ניסויים מסוימים - לא קשה ליצור תנאים כאלה (דוגמא אחת, דווקא לא הראשונה שחשבתי עליה, אלא הראשונה שהצלחתי למצוא אליה קישור היא ניסוי הכלא של זימברדו)( והנה הניסוי של מילגרם - הראשון שחשבתי עליו). וגם לא חסרות יצירות הדנות בנושא (”החומה” ו”הגל” הן השתיים הקופצות לראש).

הפיכתה של השואה לאירוע ייחודי, אתלהם ואומר, חמורה כמעט כהכחשתה. בשני המקרים מונעים הדוברים את התועלת הניתנת להפקה מאירוע היסטורי זה. אם ההכחשה הקלאסית טוענת שאירוע זה לא היה ולא נברא, ההכחשה החדשה טוענת שהיה, אבל לא כאן - לא במציאות בה אנחנו חיים.

ונחזור לפתיח הפוסט. מצער אותי שכבוגר מערכת החינוך הישראלית, הפעם הראשונה בה זכיתי ללמוד בצורה מסודרת ורצינית על תקופת הנאציזם ומלחמת העולם השנייה שלא דרך משקפי אושוויץ וההשמדה, הייתה באקדמיה. <שאלה רטורית>האם יכול להיות שמדיניותה הרשמית של מדינת ישראל היא בדיוק זו - הפיכת השואה למארוע ייחודי, הפיכת אושוויץ לפלנטה אחרת ואת הנאצי לשד הבלתי אנושי? </שאלה רטורית>

אסון מזעזע

סיימתי לראות עכשיו את קלוברפילד (סליחה על כותרת הפוסט הדבילית) - זה לא יהיה פוסט מסודר אלא סתם שפיכת המחשבות שלי אחרי סרט נהדר.

כל הביקורות ששמעתי וקראתי על הסרט די קטלו אותו. בעיקר התמקדו בצילום גורם הסחרחורת וההקאות , ובהיותו של זה גימיק שלא מחזיק את הסרט. לכן הגעתי אל הסרט הזה ספקן מתמיד. הופתעתי.

למי שלא יודע, הסרט הוא כביכול תוכנה של קלטת שנתגלתה באיזור הרס של מפלצת מסתורית ומכוערת במיוחד שהרסה את ניו יורק. הוא מתאר חבורה של צעירים הנמלטים ממסיבה ומנסים להינצל מההרס אותו זורעת המפלצת.

הגימיק הזה הוא שהופך את הסרט לשווה צפייה. במקום עוד סרט אסונות דבילי סטייל גודזילה (הגרסה החדשה - לא ראיתי אף אחת מהישנות) הנורא והמשעמם, מקבלים סרט המצליח לעקוב בזמן אמת אחרי התמודדות של קבוצת אנשים עם האסון. סרט מפלצות שבו למפלצת אין כל חשיבות. אמנם ההגעה לריאליזם כזה דרשה הקרבת אמינות מסוימת - המצלמה לא נפגעת, המצלם לא מפסיק לצלם תוך כדי ריצה מטורפת, אבל לא במידה שאי אפשר להשעות (suspence of disbelief) כדי לקבל את זה. אגב לטעמי ניתן היה להימנע גם מפאקים אלה אם יוצרי הסרט היו הולכים עד הסוף, זונחים את תירוץ מצלמת הוידיאו ופשוט עושים את הסרט כשהמצלמה מייצגת פשוט את אחד מבני החבורה.

הסרט הזה הצליח לעשות לי מה שכמעט אף סרט אימה-אסונות הצליח לעשות בשנים האחרונות - למתוח ולהפחיד. ההזדהות עם הדמויות כמעט מוחלטת.

הסרט קצר מספיק בשביל שהצילום לא יתחיל לעייף. מישהו, לא זוכר מי, כתב על הסרט שהוא סרט היוטיוב הקולנועי הראשון. תיאור די הולם בעיני. אני חושב שהפורמט המתאים לו הוא בהחלט צפייה על מסך מחשב.

פרולוג לבאטמן

בדרך כלל אני מעדיף את מארוול על פני DC , אבל איש עשיר שמשתמש בכספו כדי ליצור חליפה וגאדג’טים מגניבים ולהילחם ברשע? באטמן לוקח.

קצת באיחור אבל הנה הביקורת שלי על איירון-מן

 

סרטי קומיקס אמריקאים הם בדרך כלל סרטים שבלוניים, פשטניים, שוביניסטיים ולוקים בפטריוטיות מוגזמת. אה, כן, הם גם כיפיים בטירוף - בהנחה שאתה מכבה את בלוטת הציניות בכניסה לאולם יחד עם הפלאפון (לאדם בשורה שמלפני, שלא טרח לעשות זאת, ואף החליט להתכתב בהודעות ס.מ.ס, שנאתי נתונה לך). 

“איירון מן” עוקב אחר דמותו של טוני סטארק (רוברט דאוני ג’וניור), מנכ”ל חברת נשק גדולה, גאון ופלייבוי הולל ונוצץ במיוחד. לאחר אחת מההדגמות לנשק הרסני חדיש במיוחד נופל סטארק בשבי בידי ארגון טרור, שדורש ממנו להכין עבורו את נשק זה. סטארק, שנחרד לגלות שקבוצת הטרוריסטים חמושה בנשקים שיוצרו על ידי החברה שלו, מצליח להערים על שוביו ולבנות תחת אפם חליפת שריון משוכללת אשר עוזרת לו לברוח ולחזור לארצות הברית. לאחר חזרתו מכריז סטארק שהחברה בראשה הוא עומד תפסיק לייצר נשק, ומשקיע את מרצו בבניית חליפה משוכללת אף יותר, איתה הוא מתכוון לתקן את הנזקים שיצרה החברה שלו. החלטתו זו מעוררת כמובן התנגדות בקרב מנהלי החברה ובראשם אובדיה סטיין (ג’ף ברידג’ס) והם מנסים לסכל את תכניותיו. 

לטוב ולרע, הסרט ממלא אחר כל קונבנציות הז’אנר. לטוב: סרט פעולה קצבי, מלא פעלולים – הנאה צרופה. לרע: כאמור בפתיחה הוא פשטני, שוביניסטי – הדמות הנשית הראשית, העוזרת של סטארק, פפר פוטס (גווינית’ פלאטרו) מתוארת כאישה המושלמת; מלבד היותה יפה היא גם עושה כל מה שסטארק אומר לה ומכריזה שהוא כל חייה (סטארק מנסה להדגיש שגם היא כל חייו, הוא כנראה שכח שיש לו גם חליפה מאגניבה ואת הסיפוק של להרביץ לרעים ולהציל את העולם) ופטריוטי להחליא (אם כי לא במידה מוגזמת, זה לא ספיידרמן 3 עם דגל ארה”ב הענק שצץ משום מקום להסתיר את השמיים). כמו כן לוקה הסרט בבעיה מוכרת – הוא הראשון בסדרה וככזה הוא תקוע עם הצורך לספר את סיפור ההיווצרות של הגיבור, דבר המכניס אותו לתוך שבלונת המהפך הידוע במהלכה מתגבר הגיבור על חסרונותיו ומתעלה מעליהם, כדי ליצור גיבור-על, כמובן בעל צד לא מושלם. אם לספיידרמן קשה להכיר באחריות שכוחותיו מטילים עליו ובאטמן הוא בעל צד אפל בולט, הרי שאיירון מן לא נפטר כליל ממניירות הסלבריטאי שלו וממשיך לפעול כאילו העולם שייך לו.. 

אל תטעו, למרות שהרע תופס כאן שטח יותר נכבד, עדיין הטוב עולה עליו פי כמה. הסרט ממלא את תפקידו העיקרי – הנאה. 

להנאה הרבה תרם גם אולם הקולנוע בו הוא מוקרן. “איירון מן” הוא הסרט הראשון המוקרן בארץ בשיטת ה”קולנוע הדיגיטלי”. מקרן ההיי דפינישן של אולם 1 בגלובוס עזריאלי, הקרין את הסרט באיכות מדהימה, חדה כתער, ובצבעים מרשימים. ו”איירון מן” הוא אכן מסוג הסרטים שמתאימים להדגמת הטכנולוגיה הזו – הפעלולים והגאדג’טים שבו מעולם לא נראו טוב יותר. הטכנולוגיה המקרינה את הסרט ברזולוציה גבוהה במיוחד (8.8 מליון פיקסלים) מאפשרת, בנוסף לאיכות הגבוהה, גם להקרין אירועים בשידור חי. נציג החברה הבטיח להגביר בעתיד את השימוש בטכנולוגיה ו ולפרוץ את גבולות עולם הקולנוע לאירועים נוספים. יש למה לחכות. 

“איירון מן”, ארה”ב, 2008, 126 דקות. בימוי: ג’ון פאברו. שחקנים: רוברט דאוני ג’וניור, טרנס הווארד, ג’ף ברידג’ס, גווינית’ פלאטרו.

מחשבות חולפות (2)

תופעה ששמתי לב אליה לאחרונה - אנשים נוטים להאשים אחרים במגרעות אותן הן חושפים בעצמם.

גזענים הטוענים שיהדות היא דבר מולד, מאשימים אותך בגיזענות. צדקנים שכל כך דואגים לכבוד חללי המדינה עד שאינם רוצים לשמוע על פרשיית השחיתות הטרייה של ראש ממשלתנו הצדיק, מאשימים את המנסים לחשוף בצדקנות.

חומסקי בויזואל

מה לא בסדר בתמונה הבאה?

usprimaries_2008.png

התמונה הזו לקוחה מתוך אתר המתיימר למקם את המבקר על המפה הפוליטית על פי שורה של שאלות. בעמוד זה מוצגים היכן היו מוצבים המועמדים בפריימריס האמריקאיים הנוכחיים. המקור לא אמין במיוחד, אני יודע, אבל בכל זאת, שימו לב שמלבד שני מועמדים דמוקרטיים ואחד עצמאי, מוצבים כל המועמדים (כולל אלה שנשארו רלוונטיים) באותו רבעון - הרבעון הימני כלכלית ושמרני/סמכותני חברתית.

חומסקי הוא מבקר פוליטי צבוע ביותר אשר אינו מדבר, לטעמי, בשם אותם הערכים אותם הוא מתיימר להציג, אבל בכל זאת היו לו כמה אבחנות טובות. אחת מהן היא האבחנה שהמערכת הפוליטית הולכת ומתרוקנת מתוכן - אני חושב שניתן לראות בתמונה שלמעלה סוג של תימוכין לאבחנה זו (כאמור, בעירבון מוגבל). גם בארץ, אגב.

ומאותו אתר - שורה של אמירות חלקן כנות במפתיע, חלקן סתם טיפשיות, חלקן מפחידות ברשעותן או צביעותן וחלקן, אני מניח, מוצאות מהקשרן. נע בין המשעשע למדכא - ראו אם אתם מצליחים לנחש מי אמר מה.

הפעם זה אישי

התגובות לפוסט הזה פשוט הרתיחו אותי (נחשו איזה צד). לא שזה דבר נדיר. אני אדם די דעתן ונוח להתחמם כשזה נוגע לויכוחים אידיאולוגיים. אבל הפעם זו רתיחה מסוג שונה. הפעם זה אישי.

אם אבא שלי כבר הפסקתי להתווכח, זה איבד מטעמו, וגם הוא מצידו משתדל להתרחק מויכוחים בשנים האחרונות (כנראה שחמימות מזג היא עניין שדי עובר במשפחה). אבל אנשים המגדירים אותי כיהודי על אפי ועל חמתי, תוך היתממות והאשמת אחרים בגזענות, הם במקרה הרע טיפשים, ובמקרה הטוב, סתם חצופים וצבועים.

בכל פלפולי הלשון שעלו שם לא הצליח הצד המעצבן להביא ולו טיעון אחד על איך ראיה בדת משהו מולד שאינו יכול להילקח ממך, לדבריהם גם לא על ידי עצמך אינה טענה גזענית. הם קראו ליהדות תרבות משותפת, שותפות גורל הדהות עם הוריך וכו’.  שזה הגדרה מאוד מעניינת למושג “עם”.

היום ישבתי בתחנת אוטובוס ליד שתי נערות בנות 13-14, נערות טיפוסיות, לבושות כמו כל נערה חילונית אחרת שמסביבן ומתנהגות בצורה מאוד דומה. הבעייה היא שהן היו תאילנדיות. האם התרבות המשותפת ייהדה אותן?
לגבי שותפות גורל - אחר כך יש לאנשים את החוצפה להתרעם על השוואות לחוקי נירנברג. הם בעצמם חברים בעם שעל פי תפיסתם מוגדר על ידי היטלר (גודווין חל עליהם במקרה זה, הם התחילו :) )

ובכן אני רוצה להכריז כאן, קבל עם וכמות בלתי ידועה של קוראים - אני לא יהודי. שני סוגי אנשים לא מוכנים לקבל זאת: נאצים ושאר אנטישמים שרוצים להרוג אותי. ו”יהודים טובים” שרוצים לחבקני בחיבוק הדב האוהב שלהם. בין הטרפה לנבלה אני מעדיף להתעלם משני הצדדים.

כנראה שעל פי היגיון מסוים זה הופך אותי ללוקה ב”שנאה עצמית”.

נתגלה הספק?

פוסט זה הוא התלהמות לא כל כך מבוססת. אבל ראשית, וידוי - בצעירותי הייתי קורא די נלהב של טוריו של יאיר לפיד. עמדתו הקונצנזואלית אך המתחזה לביקורתית תאמה את הנאיביות שאיפיינה את הגישה הפוליטית הבלתי מפותחת של נער לא מעורב פוליטית ולא כפייתי במיוחד במעקב אחרי אירועי השעה.

מאז, thanks bog, התבגרתי, נהייתי פחות נאיבי ויותר ציני (לעיתים, אולי, יותר מידי כזה).

גיליון 7 ימים האחרון מתהדר בדפי כרומו מבהיקים ובשטח כפול מרגיל להגיגיו של לפיד. כנראה זו הגרסא של שופר השלטונות של המדינה לגיליון חגיגי לקראת היומולדת.

אינני קורא קבוע של העיתונות המודפסת, את מרבית החדשות אני צורך מכותרות ברשת. אבל מידי פעם בביקור בבית הורי אני מנצל את חוסר חיבורם לטכנולוגיה לצורך עלעול מזדמן. את לפיד אני עדיין קורא. אותו סוג של מזוכיזם מוזר הגורם לי להאכיל טרולים בפורומי אקטואליה שונים, מושך את עיני וגורם לי להתעצבן כל פעם מחדש. טורו האחרון דווקא אינו מהגרועים לטעמי, שורה אחת משכה את תשומת ליבי.

לפיד טוען שאולי לא נעים להיזכר, אבל התקשורת לקחה חלק בחדווה רבה בגל הלאומנות ששטף את ארצנו בפרוץ מלחמת לבנון השניה. לפיד, כמובן, ממהר לכסת”ח קצת ולהכריז שכנראה לחלקנו (חלק מהתקשורת) התגנב ספק קל כבר בעיצומו של הגל הזה - אבל השורה התחתונה נשארת בעינה.

לשניה, התרגשתי. האם נראים כאן ניצני חשבון נפש כלשהו מצד איש תקשורת מרכזי לאחר מה שאכן היה ליבוי של גל לאומנות עכור וצווחות “יאללה להרוג” מצד התקשורת הישראלית? וחשבון נפש כזה מגיע דווקא מדמות הארכיטיפ של הקונצנזוס היהודי-”דמוקרטי”?

והנה החלק הבלתי מבוסס של ההתלהמות - כולי תקווה שאצטרך להכות על החטא בעתיד.

אחרי שנייה נרגעתי, לא חיפשתי הרבה בארכיונים, אבל אני מוכן לשים את כל הוני (lol גדול לעצמי) על ההימור הבא: יאיר לפיד, אם התייחס לנושא בכתיבתו באותה תקופה, לא היה מאלה שלליבם התגנב הספק, שירת הקונצנזוס לא נתקלה בהתנגדות רבה מצידו - הוא בבירור לא היה מאלה שהתנגדו למלחמה בגלוי, דבר כזה הייתי זוכר על רקע אנשי שלום כאביב גפן שגרונותיהם הצטרפו לשירת המקהלה העליזה. גם לא ראיתי אותו בהפגנות.

האם מדובר כאן בחשבון נפש, או שמא בעוד תמרון של לפיד על מנת להישאר בכיוון אליו זורם הזרם המרכזי? הרי כיום נחשבת המלחמה לרוב לכישלון. היום כבר מקובל להכיר בכך, ולעיתים, אויה, אף להתחיל להטיל ספק בעצם היציאה אליה.

מי שם מולי שנקל, שאם וכאשר יגיע הסיבוב הבא לפיד ייתיצב שוב בראש מחנה ה”שמאל”, יחד עם שלשיו: עירית לינור, אברי גילעד ודומיהם, בברכת תנו לצה”ל לנצח?