זנב לאריות

על מחשבות שעולות בי בעקבות עבודתי הזמנית החדשה כסוקר טלפוני אולי אכתוב בהמשך. כרגע רק תהייה לשונית:

לא מוזר שפעולה רפטיטיבית מתוארת בעברית כפעולה חד גונית בעוד באנגלית היא מתוארת כמונוטונית. למה העיברית משתמשת בדימוי של חוש הראיה בעוד האנגלית בחרה בחוש השמע?

אלעזר, נמרוד, מאיפה להתחיל….

הנער היושב על הספסל אינו פרובוקטור, להפך, הארס הוא הפרובוקטור. האיש הנוסע ביום כיפור להכעיס ומסכן ילדים על הכבישים הוא גם פרובוקטור. איך מסבירים את ההבדל? דרך השכל הישר. מיהו היוזם עימות ולאיזו מטרה?

גלגולי העיניים המקנים לחוק צדק אבסולוטי מתעלמים לחלוטין מהעובדה שאין שום קשר בין חוק וצדק. לדוגמא, נמרוד, במקרה של הנאנסת הייתי מאד שמח לו אביה היה תופס את האנס בעת מעשה וכורת את אשכיו (גם החוק היה מקל עימו, אגב). אני בטוח שגם אתה תסכים שבבית המשפט נאנסות ואנסים פוגשים הכל חוץ מצדק. להבדיל, אני בטוח שתסכים שאפליית אדם עקב דתו פסולה למרות שבישראל היא חוקית. מכאן שלא תמיד החוק עליון מוסרית.

כמובן שאי אפשר לאפשר לכולם לקחת את החוק לידיים ובוודאי שיש בכך פסול, אבל אתה מתעלם מכך שכולנו עבריינים במקום זה או אחר. האחד מדליק ג‘וינט, האחר נוסע במהירות מופרזת, כל אחד עובר על חוק זה או אחר. לשם כך נקבעו מושגים כמו מידתיות או עניין לציבור שהם פונקציה של נורמות ולא של החוק. הפרשנות והענישה על על הטרדה מינית השתנו ללא הכר וזאת למרות שהחוק עצמו כמעט ולא השתנה. אתה מסכים איתי שאונס שונה מעישון ג‘וינט? פעם זה היה הפוך.למה? מכאן שגם הפרת חוק אינה נטולה מהקונטקסט הכללי ומן הנורמות.

יש פרובוקציות ששווה להלחם עליהן ויש כאלו שלא. נסיעה להכעיס ביום כיפור מתעלמת מנורמה חברתית שאינה מזיקה לאדם בשם הצורך הכמעט בלעדי לעורר פרובוקציה. הגנה על המותקף במקרה כזה היא עידוד פרובוקציה ובזבוז משאבי המשטרה. הגנה על אדם היושב על ספסל וקורא להנאתו ראויה וחיונית מכיוון שמדובר במקרה קלאסי של שלום הציבור הרחב. הגנה על מפגין מול גדר ההפרדה ראויה ביותר גם אם הוא זורק אבן אחת או שתיים ומפר על ידי כך את החוק. מדוע? מכיוון שכאן מגינים על חופש הדיבור.

מסובך? נכון. גם המציאות. אני מציע שתפסיקו לנפנף בסיסמאות ריקות מול הנושא הפרקטי והמורכב.

הטקסט הנ”ל הוא תגובה של ענר רבון לפוסט הזה של יוסי. הבאתי אותו כאן כי כרגיל ענר התנדב לספק לי חומר לסדרת הפוסטים הזו. רצוי לקרוא את כל הדיון.
נעבור פסקה פסקה:

פסקה ראשונה: טיעון המבוסס על חוסר הבנה של הקבלה מהי. ענר החליף בחינניות בין הצדדים בהקבלה. משום מה כאן דווקא התוקף את מבצע הפעולה הוא הפרובוקטור.

פסקה שניה: דברים נכונים, אך לא רלוונטיים כיוון שטענת עליונות החוק היא טענה שהושמה על ידי ענר רבון בפי מתנגדיו.

פסקה שלישית: שוב, דברים נכונים. שוב, תוך התעלמות מדברי הצד השני בויכוח. אבל הפעם בתוספת בונוס של היתממות: “כמובן שמה שמשתמע שאני חושב שבסדר, הוא בעצם לא בסדר”

פסקה רביעית: עוד מנהג קבוע, השלכת רצונות הכותב על המציאות, פשוט אי אפשר לחשוב על סיבה אחרת לנהיגה חוץ מפרובוקציה.

סיפא: החביב עלי מכולם - האשמת הצד השני בפשטנות יתר. אפשר לסיים ככה כל ויכוח. המציאות הרי תמיד מסובכת יותר ממה שנכתב עליה. זה די מובנה לתוך הכתיבה.